תערוכה
התערוכה מחולקת לנושאים הבאים:
התערוכה המרכזית של פרינט סקרין 2019 עוסקת בבלתי-נראה על שלל צבעי ההסוואה שלו; מהעיניים הנעלמות שצופות בנו מהרחפן שבשמיים ועד לקולות שקוראים לנו ממעמקי הרשת. אנו מחפשים את הסמוי, המיקרוסקופי, הננומטרי, מה שמתחבא מתחת לאדמה ומה שנשאר מאחורי הקלעים.
בניין מרכזי
שלישי | 19.11 | 23:30 - 20:00
רביעי | 20.11 | 23:30 - 19:00
חמישי | 21.11 | 23:30 - 19:00
צינורות
אנחנו רגילים להתייחס אל האינטרנט כאל סביבה וירטואלית, כאל מערכת חסרת משקל כענן, שאינה מזוהה עם שום מקום גיאוגרפי. תהליכי הפצת המידע נסתרים מאיתנו. המידע זורם אלינו באופן מסתורי - ומגיע כבדרך קסם למסכים, רק כדי להיעלם שוב במגע כפתור. העבודות ב"צינורות" מבקשות להעלות את טכנולוגיות האינטרנט אל מעל לפני אדמה ולהביאן אל מרכז החדר, להשיב להן את הגשמיות ולהנכיח את צורותיהן החומריות והאסתטיות. הן באות להזכיר לנו שהבחירה להסתיר את תשתיות המידע אינה רק פרקטית אלא גם פוליטית, שכן יש מי שמרוויח כשהמערכת כולה נדמית שקופה ומאגית. זאת מפני שהמידע, תמיד נמצא "היכנשהו", תחת שליטה וגישה המוגבלת רק לבעלי הרשאה עלומים, שעבור רובנו הם בלתי נראים.
במרכז העבודה, חבל מואר מוטח בפראות ברצפה ומשחרר סאונד הצלפה. מיטווך עושה בעבודה זו שימוש בהטיות ובהטעיות פשוטות. כשהאור כבוי, התמונה והסאונד מדמים פריקת קו מתח חי וכשהאור דולק, מתגלה דלגית, אובייקט משחק המזוהה עם הילדות. שמה של העבודה, ״אונליין״ מהדהד אף הוא יותר ממשמעות אחת - האם יש לפנינו ביטוי פיזי לחשמל ולאור שבלב תהליכי העברת הנתונים ברשת או שאולי זו יצירה "על אודות קו"?
מתן מיטווך
אוןליין
האמנית ורדי בוברוב והמדענית פרופ׳ אורית שפי מהפקולטה להנדסה באוניברסיטת בר אילן מתבוננות בתהליכי ההחלמה של תאי מוח פגומים, שכוללים התמתחות וצמיחה. פרופ׳ שפי משתמשת במבנים ננומטריים כדי להשפיע על כיוון ועל אופן הצמיחה של עצים עצביים, לשם ריפוי ושיקום זרימת המידע העצבי. בוברוב חוקרת ביצירתה את תכונותיהם ואת שימושיהם של חומרים תעשייתיים יומיומיים כגון גומיות משרדיות. הדיאלוג בין השתיים הוביל להתחקות משותפת אחר תכונות מתיחה, גדילה והתפתחות של רשתות ושל קשרים, במוח ובחומר. מבקרי הפסטיבל מוזמנים לקחת חלק בשיח, להוסיף חלקים לרשת,לקשור ולמתוח. שיתוף פעולה זה מתרחש ביוזמת המוזיאון לאמנות ומדעי הננו עש פטר באוניברסיטת בר אילן באוצרות טל יזרעאל.
מותחת גבולות
ורדי בוברוב ופרופ׳ אורית שפי
העבודה מבצעת המרה של פעילות הרשת ממכשירים סלולריים ומחשבים שנמצאים בסביבתה המיידית ומציגה אותה כאור הזורם בצינורות שקופים. מבנה הצינורות תוכנן בהתחשב בזווית הפגיעה שמאפשרת החזרה מלאה של האור. תופעה זו, המכונה ״החזרה גמורה״, היא הגורמת למשטח המים באקווריום להיראות כמו מראה מלוטשת כשמביטים בו מלמטה, והיא העומדת בבסיס עקרון הפעולה של סיבים אופטיים המשמשים לתקשורת אינטרנטית.
החזרה גמורה
נמרוד אסטרחן
העבודה ״פרגמנטים על מכונות״ חושפת את המסגרת הפיזית והחומרית של האינטרנט, רשת עצומה הנתפשת ונדונה, לרוב, במונחים מופשטים. שם העבודה לקוח מחיבור של קרל מרקס, שבו הוא מבקש להתחקות אחר ההיפוך המאפיין את מערכת היחסים בין האדם לבין המכונה בתהליך הייצור. הוא טוען שככל שמגבירים את המיכון בתהליך הייצור, המכונה מפסיקה להיות כלי בידי הפועלים, והופכת בעצמה לכוח דומיננטי. הסרט מתמקד בעיר ניו יורק ומשלב נרטיב סיפורי כדי לבחון את האופן שבו אדריכלות בעיר מתפתחת כדי לשכן את הצמתים והקשרים החומריים שמהם עשוייה התגלמותו הפיזית של העולם הוירטואלי.
פרגמנטים
על מכונות
אמה צ'ארלס
הסרט, מסה מחקרית-תיעודית על נתונים ובנייינים, על הוירטואלי והממשי, על ״הענן״ והבנין, חוקר את מרכזי הנתונים הגדולים. הוא מתחקה אחר התפתחותם ההיסטורית של המבנים המרכיבים את ״הענן״, אותם מאגריים פיזיים של הפעילות האנושית ההולכת ומתרחבת שמגולמות בנתונים דיגיטליים. בעוד שהמכשירים ה״חכמים״ שלנו נעשים קטנים, דקים ומתוחכמים יותר, התשתיות שהם מצריכים הולכות וגדלות. הן משפיעות על המרחב הפיזי ועל המשאבים הטבעיים ומעצבות אותם. כיום ה-״ביג דאטה״ מוצג כפתרון לכל בעיות הממשל והתעשייה. הסרט בודק עד כמה סמיך ״הענן״ וממה הוא בנוי, כדי לחפש תשובה לשאלה: ״איפה נמצא האינטרנט?״
גרמניה / ארה״ב, 2015, 54 דקות. אנגלית
כל המוצק
נמס לנתונים
בימוי: בועז לוין, ריאן ג׳פרי
העבודה MotU # 9 מהסדרה Mirrors of the Unseen (MotU) מאתגרת את האמינות של מה שנקלט בעינינו. רות שנל מייצרת, באמצעות מקלות אור, תמונות שקופות, נוכחות ואינן קיימות בעת ובעונה אחת, הנגישות לצופה רק באמצעות פעולה אינדיבידואלית.
רות מטעינה את מקלות האור במילים ודימויים מעולמם של הכוחות הבלתי נראים הטכנולוגיים השולטים בחיינו. דימויים אלו מופשטים עד לצללית ומחולקים לנקודות המוצגות ברצף לאורך השורות האנכיות. בהסתכלות ישירה, הצופה רק רואה הבהובים הנפלטים על ידי נוריות LED המסודרות אנכית שכן קולטני הצילום ברשתית אינם יכולים להבחין בתמונות בודדות כאשר אלו מופיעות בקצב פריימים הגבוה מ- 20 תמונות בשנייה. רק כאשר מופנה המבט תוך כדי תנועה, העין האנושית מחברת את התמונות לאורך ציר הזמן ומציגה את הדימוי, ובאמצעותו ממסגרת העבודה כולה כתהליך שיתופי של גילוי סוד בין היוצרת לקהל.
MotU #9
רות שנל
רואה ואינה נראית
לפני כמה חודשים, נרעש האינטרנט כשחברת אפל הודתה שהיא משתמשת בסירי, העוזרת האלקטרונית שפיתחה, כדי להקליט את משתמשיה. קולה של האישה החביבה שרוצה רק לסייע, התגלה ככסות למעשי ריגול של חברה מסחרית כלפי לקוחותיה. אין זו תקרית בודדת. לאורך ההיסטוריה של טכנולוגיות התקשורת ושיטות השיווק המודרניות, קולה של האישה המדומיינת בצידו השני של הקו, זוהה עם דמות אימהית, מטפלת ומכילה ושימש לבניית אמון, יצירת שיתוף פעולה, שיפור שביעות הרצון, שכנוע והסרת עכבות. עם עלייתן של טכנולוגיות בינה מלאכותית שצופות בנו, לומדות את דרכינו ומעדכנות את המערכת, אין זה פלא, שנבחרו להן מאפיינים נשיים.
העבודות בחדר עוסקות בדימוי הנשי המופשט, המסונתז, המדומיין והמתווך, בכוח המאגי הטמון בו, ובדרך שבה הוא מתופעל ומנוכס, לצרכי תעתוע, מניפולציה ושליטה.
בעבודה של דולארט, קול נשי, ספק אנושי, ספק רובוטי, מקריא את תנאי השימוש של המוצרים של חברת גוגל. שורת החיפוש המפורסמת הופכת לפה והטקסט שאיש מעולם לא קרא, מוגש מחדש כדקלום מפי אישה. חברות ההייטק מעודכנות במחקרים המראים שקול נשי מעורר יותר קשב, הזדהות וציות מקול גברי. דולהארט משתמש אף הוא בידע זה, אך לא במטרה להסוות ולבלבל, אלא דווקא כדי לחשוף את התנאים והמגבלות החוקיים השולטים בחיינו בעת השימוש באתרים הפופולריים.
תנאי שימוש
קונסטנט דולארט
אנחנו חיים בעולם שבו בכל מקום יש מצלמות שצופות בנו. המערכות הללו יודעות עלינו הרבה מאוד, אבל מה אנחנו יודעים עליהן? העבודה ״איך אתם רואים אותי?״ היא דרך להשיב מבט ולנסות ללמוד כיצד בנויה התבונה הזרה הזאת, הקשובה לכל תנועה מתנועתנו. בעבודה, דיואי-האגבורג משתמשת באלגוריתמים כדי לחולל דיוקנות-עצמיים שמזוהים כפנים שלה, למרות שאינם נראים כמוה או כפנים אנושיות בכלל. הייצוג המופשט של הפנים שלה, שונה וזר לידע האנושי. הדבר מבהיר עד כמה עלנו לנהוג במשנה זהירות כשאנחנו מעבירים את השליטה לתבונות ממוכנות, או למערכות אוטומטיות שאין ביכולתנו להבין אינטואיטיבית.
איך אתם רואים אותי?
הת׳ר דיואי-האגבורג
רם האוויר של המאוורר בחדר חושף את המשפט "ישנים במיטות שלנו". טקסט שמופיע בפתאומיות על קיר הוא אלמנט ויזואלי הנפוץ בעיקר בסרטי אימה כגון הניצוץ ודומיו, שבמרכזם, רוחות רפאים רודפות את חייהם של בני האדם. בסרטים אלה, התגלמותו של הטקסט על הקיר שמנכיח את יכולתה של הרוח להשפיע על המרחב הפיזי, מרמז על העתיד להתרחש ולרוב מקדים התגלות נוספת של הרוח בצורה אלימה הרבה יותר. על כן, המסר פה עלול לעורר פחד ותמיהה, מי כתב אותו? מי ישן ומה קורה בבית בשעת השינה? פרנק טוענת את הבית הרדוף בטקסט על סיטואציה אינטימית וביתית ומשתמשת בפונפונים צבעוניים של מעודדות. בכך היא אולי רומזת לנו, על האפיון הנשי והמיטיב של הרוחות. אך האם יש בכך להרגיע אותנו ממי שצופה או מאזין לנו בשנתנו?
ישנים במיטות שלנו
יעל פרנק
מקארתי שואפת להפוך לגרסה האנושית של אמזון אלכסה, סייעת וירטואלית לבתים חכמים המשמשת אנשים בביתם. המייצג נמשך כמה ימים והוא נפתח בהתקנה של סדרת מכשירים חכמים ומרושתים שעוצבה במיוחד לעבודה (ביניהם מצלמות, מיקרופונים, מתגים, מנעולים, ברזים ומכשירים אלקטרוניים אחרים) במקום מגורים מסוים. בשלב הבא, היא צופה 24 שעות ביממה במי שחיים במקום ושולטת בכל ההיבטים של ביתם. היא מבקשת להתעלות על בינה מלאכותית מפני שכאדם, היא יכולה להבין את הדיירים ולִצפות את צרכיהם. מערכת היחסים שנוצרת, שייכת למרחב העמום שבין יחסי אדם-אדם לבין יחסי אדם-מכונה. העבודה LAUREN עוסקת בבית החכם, במתח שהבית החכם יוצר בין אינטימיות לבין פרטיות, בין נוחות לבין עצמאות ובמקומה של העבודה האנושית בעתיד של בינה מלאכותית.
LAUREN
לורן מקארת׳י
״לופהול״ נעה בין חושך לאור, בין האנונימיות של הצללית לקווי מתאר המאפשרים זיהוי. כאן, האמנית מייצרת דיוקן עצמי הנע ללא הפסקה, מסתובב על צירו לנגד עיני הצופים, כמעין בובת חלון ראווה ממוכנת. בזווית אחרת, אפשר להתבונן בה כאובייקט חזותי אתנוגרפי, המתריע על אחרותו, על נבחנותו:זהו דיוקן נטול עודפות, מחוסר מידע, המותיר את הצופה עם משטח הצל הבולע, כמעין דו מימד המבקש לפרוץ את הגבולות שהותוו לו. דיוקן האמנית מלווה בנקב, ההופך לצמד חורים פעורים אשר עשויים לסמן את עיניה הנעדרות, המתבוננות בנו מבלי להתבונן. גור נבלעת בצללית השחורה הנפערת לנגד עיני הצופה, תוך שהיא מבקשת, ללא הצלחה, להתבונן בנו בעודנו בוחנים אותה כשהיא חגה על ציר בלתי נראה, נטולת סממני זיהוי – ועם זאת, מובחנת ונוכחת. (טקסט מאת רותם רוזנטל)
לופהול
נעה גור
MegaPixels הוא פרויקט אומנות ומחקר עצמאי של אדם הארווי יחד עם ג'ול לאפלס החוקר את האתיקה, המקורות וההשלכות הפרטיות האינדיבידואליות של מערכות נתונים של זיהוי פנים ותפקידן בהרחבת טכנולוגיות המעקב הביומטרי. בעבודה זו, שנוצרה במיוחד לפסטיבל פרינט סקרין 2019, לקח הארווי את מאגרי התמונות לזיהוי פנים בהם עושים שימוש חברות המפתחות זיהוי ביומטרי, ומציג לנו את המידע חזרה כפורטרטים מופשטים ומונפשים המציגים את נקודות הציון המרכזיות, אלו אשר אלגוריתמי הזיהוי גילו כמשמעותיות לצורך זיהוי הפנים בהסתברות גבוהה.
מגה פיקסלז
אדם הארווי
המבוכה הבסיסית בין זרים בחלל הסגור והמצומצם של המעלית נמצאת בבסיסה של עבודה זו. שטמלר מייצר מפגש בין נוסעי המעלית במרכז לאמנות דיגיטלית לבין דמות אישה וירטואלית ולא מזוהה אשר מפיגה את השקט והזרות בשאלות פסיכולוגיות בגרוש על מצבנו הנפשי. השאלות הגנריות והישירות נכתבו בהשראת אתרי אינטרנט המבטיחים לנו לגלות את סודות החיים ואילו כאן גורמים לנו להרהר מחדש על המעלית כמרחב התבוננות חדש על מצבנו הקיומי.
Stuck
איתמר שטמלר
מחשבות רעות״ של אנה ווילד ורות פתיר היא מקהלת בנות בדמות חוות מחשבים מדברת. העבודה היא הרהור על הקשר שבין מתן שירות, אינטימיות ויחסי כח, שמות עצם ושיוך מגדרי. המיצב כולל שמונה קולות של בנות, הבוקעים מתוך שמונה מארזי מחשב. הבנות ידברו עם קהל מדומיין, וינסו לנהל איתו את ״שיחת יחסינו לאן״.
מחשבות רעות
רות פתיר, אנה ווילד
מחשבות: שני פרינס, סופיה צ'יקונה, דניאל זילברברג, הילה גוסקינוס, זואי פולנסקי, יעל מור, אנה ויילד ורות פתיר.
עין צופיה
במרכזה של תערוכה זו, נמצא הרחפן. זהו כלי טייס בלתי מאוייש, שהפך מכלי נשק וריגול בשירות ארגוני צבא וביון לעין שלישית הזמינה לשימוש המוני בשלט רחוק. הרחפנים אינם רק מעצבים מחדש את חוקי המלחמה, הם גם מאתגרים את הגבולות הגיאו-פיזיים ואת הזכות האנושית לפרטיות ולהגנה מפני הרואה-ובלתי-נראה. בעולם הצילום, הרחפנים מרחיבים את טווח הראיה, והופכים את הצלמים לגיבורי-על, שמסוגלים בעזרתם לראות מגובה העננים ולחדור למקומות המסוכנים לרגליים האנושיות. האמנים בחדר זה עוסקים ברחפן הן כאובייקט עיצובי ואסתטי, והן כסובייקט העומד במרכזם של מאבקים פוליטיים וחברתיים על החופש ועל זכויות האדם במאה ה-21.
לאזור האסור לטיסה, שנפרש ברדיוס של כקילומטר וחצי מסביב להר הבית וחולש על העיר העתיקה וסביבותיה, קוראים ברשות התעופה האזרחית ׳LLP11, האזור האסור: הר הבית׳. המידע הרגולטורי וקואורדינטות האזור האסור מובנות במערכת ה-GPS של הרחפן ומונעות ממנו לטוס לתוך האזור או להתרומם כשהוא מצוי בתחומו. דרך עין-הרחפן, העבודה משרטטת את קווי המתאר של חומה בלתי נראית בירושלים, ומעוררת שאלות לגבי היחסים הנטווים בין טכנולוגיה, תיאולוגיה ופוליטיקה.
גרסא ראשונית של הפרויקט פותחה עבור פסטיבל מקודשת 2018, עונת התרבות בירושלים.
חגית קיסר
האזור האסור:
הר הבית
ערן זקס - מיצב סאונד / וידאו
בת גירל- פיתוח אינטרקציה, מיצב סאונד
רומי ארדן - תכנות אינטראקציה
דודיק אופ - מיצב סאונד / וידאו
ברק ברינקר - שותף לפיתוח, צילומי רחפן
הפניקס המיתולוגית מוצגת ככימרה מוזהבת, וראשה מוחלף במצלמת מעקב מבשרת רעות. הציפור פוגשת את מותה הבלתי נמנע מעל חנות אלקטרוניקה צרכנית, המונחת מעל יצור דמוי מדוזה המורכב מארכיטקטורת Beaux-Arts מורכבת, מרחפת בחן בין העננים. העבודה כלואה במחזור לולאה במחלוקת ומרמזת על מחזורי ההרס של תרבות המעקב המתרחשת מכל עברנו. העבודה תוצג לצד עבודה נוספת של מונהאן, במעין דיפטיך, בעבודה "גלילה" - עמוד אינסופי של פלסטיק, ארכיטקטורה, פרווה ובד בוחן את שאלת הגבולות בין הטכנולוגיה לאורגניזמים אורגניים ההולכים, מתרבים ומאבדים שליטה.
עוף החול והמדוזה
+ גלילה
ג'ונתן מונהאן
לבן-חם היא סדרה של שלושה ראיונות מוקלטים שעוסקים במנגנון האופטי, החוקי והאידאולוגי של המבט האינפרא-אדום. מצלמות תרמיות חדרו זה מכבר לשוק הצרכני ולתרבות הפופולרית. בראיונות עם מפעיל חיישנים במטוס ללא טייס, עורך דין פלילי וחוקרת תקשורת שמוצגים בעבודה, קרן מבקשת מאיתנו לבחון את ההיבטים הצבאיים וההשלכות של משטר חזותי מבוסס-חום. עו״ד קנת׳ לרנר עוסק בתיקון הרביעי לחוקת ארה״ב ובאיום של הטכנולוגיה התרמית על הפרטיות. ברנדון בריינט, ששירת בחיל האוויר האמריקני, חולק את ניסיונו הצבאי המבעית בשימוש במצלמות אינפרא-אדום. בין הקוטב הלבן-חם לקוטב השחור-קר, בריינט מתאר כיצד בני אדם הופכים למטרות, כמו בתיאטרון צללים. התיאורטיקנית ליסה פארקס מ-אם.איי.טי טוענת שכיום אנחנו נמצאים בתקופת מעבר שבה השלטון החזותי שמבוסס על האור הנראה הופך לשלטון מבוסס-חום, ובוחנת כיצד מכשירי ראיה מבוססי חום משפיעים על האופן שבו אנו תופשים הבדלים גזעיים ואתניים, ועל האופן שבו אנחנו קולטים ומבינים אלימות ומוות. *הראיונות הוצגו לראשונה בתערוכת הסולו של טלי קרן ״Heat Signature״ בניו יורק.
לבן-חם
טלי קרן
קלמנט ואלה עוסק באסתטיקה של ראיה עילית, זווית הצפיה של רחפנים ולוויונים, והדרך בה ההדמיות בהן הן נעזרות יוצרת סוגים חדשים ושונים של ראייה מרחבית ומעוותות את תחושת המרחב והזמן שלנו. בסרטונים אלה שני כיוונים הפוכים בהדמיה תלת ממדית קורסים לדגם יחיד: הדמיה (העותק ללא מקור) לעומת סריקות (העותק מעולם החומר). הסרטון מכיל סריקה תלת מימדית של חיתוך סלע, חומר כבד ויציב. בד מדומה, קל ומבריק, גולש מעל הנוף הסלעי הסרוק, מתאים לו ככפפה ומחבק אותו ברכות. הבד המדומה הופך למשטח תמונה, כמו סרט צילום רגיש המעוות בשלושה ממדים.
Rye, Dragged over Gneiss Outcropping and Ferns #2A + #2B
קלמנט ואלה
העבודה מורכבת מחלקי רחפנים לייצור עצמי שמצויים באינטרנט וניתנים להורדה ולשינוי בקוד פתוח. אפגין הוריד את קבצי המקור, שינה ושיבש אותם כדי להמציאם מחדש כשלדים עקרים של רחפנים הנישאים לראווה בגובה, כמו היו מרחפים בצמוד לקיר על מתקנים יעודיים שעוצבו במיוחד למידתם.
255, 0, 0 && 255, 0, 255
מור אפגין
אל מאורת הארנב
הארנב הלבן בסיפורה של אליס בארץ הפלאות מסמל את ניצוץ הסקרנות שדולק בנו, זה שמוביל אותנו למסע חקר מוזר, מרגש ומטריד, לעיתים אף כאוטי ובלתי אחראי, בעקבות טיבה האמיתי של המציאות.
במגוון חוויות אינטראקטיביות בחלק זה של התערוכה, הצופים מתבקשים לקחת חלק אקטיבי בניסויים והתנסויות החוקרות את תפישות המציאות שלנו. מאורת הארנב באה לידי ביטוי בשימוש בטכנולוגיות אופטיות ודיגיטליות שחושפות אותנו אל סביבות ננוסקופיות ווירטואליות ואל ממדים זעירים וחמקמקים לעין. האמנים מלווים אותנו אל ארץ פלאות המציתה את הדמיון האנושי, ובעת ובעונה אחת מלמדים אותנו על טיבו האמיתי של עולמנו.
במרכז העבודה כדור לד יחיד מסוגו שקוטרו שתיים וחצי מטר המוקף מצלמות עומק ועליו מוקרנת עבודה גנרטיבית- הנוצרת בזמן אמת בשיתוף הקהל.
נוספרה היא תודעה קולקטיבית, הנובעת מתוך האינטראקציות בין בני-האדם, רשת התחושות והרגשות המשותפת לכולנו. היא הולכת ומתפתחת לקראת אינטגרציה גדולה יותר המסתיימת בסינגולריות טהורה.
ה״נוספרה״ מרגע הצבתה במרחב פיזי, נמצאת בגסיסה מתמדת, מתכלה לאיטה. בכדי לשמר את ״אש התמיד״ היא דורשת קרבת אדם. שתחיה אותה, תייצר פולחן סביבה ותזין אותה תוך כדי בנתונים ואינפורמציה חדשים דרך חיישניה. כל אחד מהמבקרים בחלל הסובב את הכדור משאיר את חותמו הפיזי-דיגיטלי בכדי להשאירה את הלהבה חיה, כזורק עוד קיסם למדורה.
נוספירה
רונן תנחום ויואב כהן
שם העבודה מתייחס לתופעה אופטית טבעית, שמופיעה מסביב לשמש ולירח, הנוצרת משבירת קרני האור בגבישי הקרח שבאטמוספירה. בתערוכה, את מקומו של הגוף השמימי ממלא הצופה שהופך לחלק מרכזי בעבודה. עבודותיה של האווטק משתמשות בתפישה האנושית כדי לחשף ממדים חדשים של קיום על גבול הידע האנושי, ארץ לא נודעת שנמצאת בתווך שבין הנראה והבלתי-נראה. התהליך היצירתי של בניית האור דומה למעבדה נסיונית שבה התוצאה של בניית הניסוי האמנותי הופכת לבלתי צפוייה וחד פעמית. בשיתוף מכון אדם מיצ׳קביץ׳ והמכון הפולני תל-אביב.
הילה
קרולינה הוואטק
טריילר:
את שיתוף הפעולה בין אנסמבל עיתים ותיאטרון הבובות קלייפדה החלטנו להתחיל מבראשית - מהמפץ הגדול. מדי ערב, נקח מחשבים וציוד אלקטרוני, נרסק אותם לחתיכות, נחשוף את החלקים הנסתרים שלהם ונחזיר אותם לעבר אל התוהו ובוהו: חלקיקים מפוזרים במרחב. בפעולה מתמשכת בסגנון ה- PuppetCinema ('הדרך לעין חרוד', מסע בין חלמונים' ועוד), נייצר מפצים גדולים-קטנים שיהפכו לעולמות חדשים. לוחות-אם תהפוכנה לערים, כבלי חשמל לעולם תת-ימי וחלקיקים אלקטרונים ליצורים חיים. נעבוד במעגלי זמן קצובים, שבהם כל מפץ יחשוף חלקיקים, שיהפכו לעולם חי, שיביא בעצמו לעוד מפץ.
הקהל מוזמן להביא מכשירים ישנים מהבית ולרסק אותם יחד איתנו!
A Klaipėda Puppet Theatre production: http://klaipedosleliuteatras.lt/
יוצר ובמאי: צבי סהר, PuppetCinema; משתתפים ושותפים לתהליך הפיתוח:
מוניקה מיקלוסקייטה, ויטוטס קייריס, קסטוטיס ברוצ'קוס; מעצבת חלל, עוזרת במאי וחברת צוות הפיתוח: אושרה בקנייטה; פס קול: קובי שמואלי; מפיקה, תיאטרון הבובות של קלייפדה: אגנה פולוקייטה; הפקה בינלאומית, פרויקט המפץ הגדול: as is , גל קנטי ודלית איתי
בדרך אל המפץ הגדול
צבי סהר
תיאטרון הבובות של קלייפדה בשיתוף אנסמבל עיתים
The Mediated Body Lab (המרכז הבינתחומי, הרצליה) משיקה פרויקט מעבדה-פתוחה חדש בשיתוף עם פסטיבל פרינט סקרין. מבקרי הפסטיבל מוזמנים להשתתף בניסוי התנהגותי בסביבת מציאות מדומה (VR) שחוקר את מערכת היחסים המורכבת בין הגוף, לטכנולוגיה ולזהות. הניסוי נערך במסגרת מחקר הליבה של המעבדה, העוסק באופן שבו מציאות מדומה יכולה להשפיע עלינו במרחב הפרטי והחברתי. משך הניסוי 15 דקות והוא יתנהל במהלך כל הפסטיבל. ניתן להבטיח מקום מראש בניסוי בלינק הבא.
דניאל לנדאו בשיתוף עם מיה מגנט
Becoming/
מעבדה פתוחה
ניסוי התנהגותי בסביבת מציאות מדומה
עבודה לשלושה מיקרופונים ורדיו, שעוסקת במעקב של כוחות הממון אחרי קונים פוטנציאלים. המיקרופונים מוצבים בחלל כך שהם מקליטים את כל המתרחש בו ומאפשרים לקהל להשפיע על הסאונד של הצלילים המוקלטים. צעקה מרחוק, או לחישה קרובה למיקרופון, ישודרו ברדיו באופן ברור יותר משיחה רחוקה או מקולות הציפורים והילדים שבחוץ. הסאונד שמשודר ברדיו, מורכב מקטעים שעוותו מתוך ההקלטות עצמן.
זהירות, ילדים
אמנון וולמן
חומרי הציור של קרוליין מקסוול הם מי ים המלח ומי ימת המלח הגדולה ביוטה. המרקם והגוון הייחודיים בציוריה הם תוצאה של התייבשות המים והתגבשות המלח. העבודה בפסטיבל היא שיח משולש בין האמנית, הקריסטלוגרפית דר' גילי כהן-תאגורי מהמכון לננו- טכנולוגיה באוניברסיטת בר אילן והמומחית לשימור נייר, נעה כהנר-מקמנוס. יחד הן מנסות לפענח את החומרים המרכיבים את ציוריה של מקסוול ולחשוף את השותפים המסתוריים המשפיעים לאורך זמן על שינויי הצבע בציור. מבקרי הפסטיבל מוזמנים להצטרף לחוקרים בתהליך הפענוח המדעי-בלשי בעזרת מיקרוסקופים ורעיונות אחרים.
שיתוף פעולה זה מתקיים ביוזמת המוזיאון לאומנות ומדעי הננו ע"ש פטר באוניברסיטת בר אילן.
אוצרת טל יזרעאל
מלחָיות
קרוליין מקסוול,
דר' גילי כהן-תאגורי
ונעה כהנר-מקמנוס
תעלומת אמנות ומדע בשיתוף מוזיאון הננוטכנולוגיה למדע ואומנות ע”ש יוסף פטר
עיקר כתיבתנו כיום מקודדת, מוצפנת ומאוחסנת במאגר אנונימי כזה או אחר. הפרטיות, במובנה הישן, כמעט ועברה מהעולם. הידיעה הזאת לעיתים מונעת מאיתנו, גם אם לא במודע, את החירות לכתוב בחופש מוחלט. אז איך נוכל לזכות בפיסת פרטיות אחרונה? גולן מציע להשתמש בכלי שנזנח בעקבות הטכנולוגיה - שיטת הכתיבה הקצרנית (סטנוגרפיה). זוהי שיטת כתיבה אלטרנטיבית שמוכרת כיום רק לקומץ יודעי ח״ן. המבקרים יוכלו להתנסות בשיטה ולכתוב יצירה פרטית שתישאר לעד מחוץ להישג ידה של הטכנולוגיה.
כתיבה יוצרת לטכנופובים
רן גולן
בעבודת מציאות מדומה זו, אנו נמצאים ברגע שאחרי אסון כמעט אקראי, רגע שבו האדמה פערה את פיה ושאבה כמעט את הכל. האנשים אינם קיימים יותר אבל הכל מונח בצורה מוזרה ומחכה שיקרה משהו, או אולי בעצם לא? חגאי חוקרת בהצבה זו את היכולת של טכנולוגיית המציאות המדומה לנוע בין התיעודי לסוריאליסטי ומאפשרת לנו בתייוך המסכה, לצאת למסע במעין סביבת חלום, אל עבר זכרונות קולקטיביים ופחדים קמאיים.
דורסי
ענבר חגאי
שעות פעילות 19:00-22:00
דברים שקורים בחושך
בתרבות המערבית, החושך היא נקודת ההתחלה אשר ממנה מתחילה הבריאה. החושך הוא גם נקודת ההתחלה של ארבעת העבודות שלפנינו. יוצרים מתחום המחול, התיאטרון, הסאונד והפרפורמנס, בחרו ארבעה חללים אפלים במרכז לאמנות דיגיטלית ודרכם הם בוחנים כיצד החושך מאתגר את חושנו, מתעתע בנו, מרגיע אותנו, מעלה שאלות של אמון בין יוצר לקהל, וכן מציף פחדים, פנטזיות, ומאוויים הבלתי נראים אל המודע.
הפניה אל החושך הפכה למגמה רווחת בשדה המחול והפרפורמנס הרדיקלי. אמנים שונים משתמשים בחושך כדי לעורר חוויות ספקולטיביות על אודות חופש, וזאת כדי לחקור את ההתנגדות ללוגיקה של האור, המזוהה עם המערב. ההתנגדות לאור היא תגובה לריקבון תרבות המערב שהוביל את פרויקט הנאורות לקפיטליזם צרכני המכלה את כדור הארץ. בעבודה ״חדר חושך״ חבורה של אמנים שגופם הוא פועלם יחקרו את פרדוקס ההיעלמות, לא בהכרח כדי לכונן סדר פוליטי חדש, אלא כדי להתכונן לזמן התרבותי שבו החושך ישוב להיות הכרח הישרדותי. בעבודה נרד למקלט, ננסה לגייס את הפנטזיה והחרדה שהחושך מעורר, תוך האומץ להחזיק בסברה שמן המערה אולי לא נצא.
חדר חושך
עדו פדר ובהשתתפות עמית טינה וחברי La Collectiz!: school 2: רוני כגן, טל כהן, עמית לנדאו, קובי סויסה, אלינור פוקס, נועה קלר, רוני רחמים, מישל שלחה
בניין מרכזי
שלישי: בשעות 23:00 - 20:00
19:30 - 22:30 :רביעי-חמישי
.jpg)
בזמן האכילה, כל החושים שלנו מתחדדים כדי לזהות אם האובייקט שאנו עומדים להכניס לפה הוא אכיל או רעיל. לשם כך, אנחנו בוחנים את צורתו, צבעו, ריחו ולבסוף את טעמו. בחדר שאליו תיכנסו, נמצאים חומרי גלם המוכרים לכם מחיי היומיום, אך האופן שבו תראו אותם שובש. גלי אנרגיה שמציפים את החלל משנים את יחסינו כלפי החומרים השונים, וברמה המולקולרית, הם משנים גם את היחסים שבתוך החומר עצמו. היכנסו, הריחו, הביטו, געו ביד ובלשון, וקחו רגע כדי להבין מה אתם טועמים.
אולטרה-סנסורי
כרמל בר, מיכל אביתר
טקס קינה ועילוי רוחות - מחווה למפגש בין המוזיקאית אהובה עוזרי ז״ל ללויתן. כשהיתה עוזרי ילדה, שלחה אותה אמה לקונן בבתי אבלים. כשאיבדה את מיתרי קולה למחלת הסרטן, חקרה עוזרי את הטכניקה שבאמצעותה לוויתנים משמיעים קול ללא מיתרים ולימדה את עצמה להפיק שירה בשיטה זו. הקהל מוזמן למופע של קול ואור, שהוא מחווה ליכולתה המיוחדת של עוזרי להעביר את הקהל חוויה רוחנית טרנספורמטיבית באמצעות הקינה, ובכך לממש את תהליך האבל - מהריק שנותר, אל חלל חדש שנפתח, ואל האפשרות להתחיל למלא אותו.
קינת הלוויתן
יואב בראל
נועם טמקין,
מעצב סאונד ושותף יוצר
בניין מרכזי
בשעות 23:00 - 20:00
שם, עמוק בלב הבריכה, היה לב אדום וגדול והוא לא היה בלתי נראה כלל וכלל! והוא פעם בחזקה!
ב בם...
ב בם...
ב בם...
בשנת 2017 יצא ספר הילדים "הספר הבלתי נראה" של קרן אן זיידל, המוכרת כזמרת ומוסיקאית יחד עם אלינור מילצ'ן, אמנית רב תחומית בינלאומית. הספר מתאר עולם בו כל האנשים והחיות הן בלתי נראות, עולם שיכול להפוך לנראה רק בכוחו הרגיש של הלב. בפסטיבל חברו השתיים אל אנשי התיאטרון והקולנוע, רונית מושקבליט ועדי עזרוני ליצירה מחדש של קטע מהספר כמרחב פיזי רב-חושי השואב השראה מחדרי המראות והקליידוסקופים. זו היא עבודה בהתהוות במסגרת תהליך תרגומו המלא של הספר לחלל חוויתי.
הסיפור
הבלתי נראה
אלינור מילצ׳ן, רונית מושקטבליט, עדי עזרוני בשילוב מוסיקה מאת קרן אן זיידל
עריכת וידאו: רועי ניצן
עריכת סאונד : אורי טולדנו
